יש קהילות שאף אחד לא חולם להצטרף אליהן.
רווקות היא אחת מהן.
זו לא זהות מבחירה. זו זהות שמתהווה, שנוצרת בסיטואציה. וחלקנו כנראה היינו מוותרים ומוותרות על החוויה. רובנו היינו שמחות לא להזדקק לקהילה כזו בכלל.
אז למה בכל זאת?
כי יש משהו בחוויה הזאת שהוא מושתק. לפעמים יש שם בושה, או אשמה, או חוויה כללית שמשהו אצלי לא בסדר.
אבל הכאב הזה הוא לא פרטי. הוא משותף, גם אם כל אחת ואחד חווים אותו אחרת. והשתיקה סביבו רק מעמיקה את הבדידות ומחזקת את התחושה שזה רק אצלי.
ולמה דווקא מילואים?
השירות במילואים מביא איתו חוויה חזקה של יחד: מסגרת, קצב, עשייה משותפת, אנשים סביבנו ותחושת שייכות. ואז חוזרים הביתה.
עבור מי שחיים בזוגיות או במסגרת משפחתית, החזרה פוגשת שגרה וקשרים שממשיכים להתקיים גם בזמן השירות, גם אם הם עצמם מתערערים. כשחוזרים הביתה ללא זוגיות, לפעמים התחושה אחרת: לא רק שגרה שצריך לחזור אליה, אלא חיים שצריך להניע מחדש.
כמו שאמרה לי מישהי: „זה לא שהחיים שלנו עצרו. הם עוד לא ממש התחילו”.
ועל החוויה הזאת יכולה להתווסף אשמה. איך אפשר להתלונן על הלבד כשיש משפחות שלמות שסובלות? איך אפשר לבקש מקום כשנדמה שיש קשיים גדולים יותר?
לפעמים גם בתוך השירות אנחנו מוותרים על עצמנו. לוקחים את המשמרות הקשות, את היציאות שפחות מתחשבות בנו, כי אין למי לחזור.
זה לא יותר קשה. זה קושי אחר, שלא תמיד מקבל מילים או מקום.
תמונה להמחשה
כשהחוויה נשארת בלי מילים
כשקשה לדבר על חוויה, קל לחשוב שהיא שייכת רק לנו. אולי זה המחיר האישי שלנו, אולי משהו לא הסתדר, אולי אנחנו פשוט צריכות להסתדר לבד.
אבל כששומעים שוב ושוב חוויות דומות, אפשר להתחיל לראות את המשותף. להבין שלא כל מה שאנחנו נושאים ונושאות הוא רק עניין אישי.
יש פער בין חוויה שחוזרת אצל אנשים רבים לבין ההכרה בה. בשיח על החזרה ממילואים מדברים לא פעם על החזרה לחיי משפחה, ופחות על החזרה לחיים בכלל. וכשאין שפה לחוויה, קשה גם לזהות את הצרכים ולחשוב על מענים.
בלי הכרה, אין שיח. בלי שיח, אין מענים.
אז למה שבות?
שבות נוצרה מתוך החוויה הזאת ומתוך ההבנה שהיא משותפת. מתוך הרצון לתת לה מקום, בלי להעמיד אותה בתחרות עם חוויות אחרות ובלי להפוך אותה לזהות שמגדירה אותנו.
הקהילה לא באה להדביק תוויות או להשאיר אותנו במקום. היא באה לומר שזו חוויה שקיימת גם אצל אחרים, שאנחנו לא לבד בה, ושאפשר לשאת אותה יחד.
ומתוך המפגש הזה נוצרים גם דברים נוספים: קשרים, חברויות, מפגשים, סדנאות, טיולים ויוזמות. מקום לדבר כשצריך, ולצחוק, לבלות ולעשות דברים ביחד כשזה מה שמתאים.
רובנו היינו שמחות לא להזדקק לקהילה כזו בכלל. אבל כשכבר יש מקום כזה, אפשר למצוא בו משהו שלא היה קודם: אנשים, שייכות, ואפשרות להיות יחד בלי להסביר הכול מהתחלה.